הוצאות מהבית – אפשר לחסוך

רבים אינם מודעים לעובדה כי הוצאות הכרוכות לשם יצירת הכנסה מותרות בניכוי גם אם הן הוצאו מבית המגורים (תקף בעיקר לגבי אנשים העובדים מהבית).
לא זאת ועוד, עקרונות ההכרה בהוצאות מוכרות לצורכי מס אינם משתנים כאשר מדובר בהוצאות שהוצאו מבית המגורים של תובע ההוצאות.
עם זאת, יש לזכור כי הוצאות מעורבות, כלומר הוצאה שחלקה הוצאה לשם יצירת הכנסה וחלקה מהווה הוצאה פרטית, איננה מוכרות בניכוי, למעט אותם מקרים בהם ניתן ליצור הפרדה ברורה בין ההוצאה הפרטית להוצאה העסקית.
הכלל הקובע לגבי הוצאות מבית המגורים הנדרשות בניכוי הוא כי ניתן להפריד באופן ברור בין סוגי ההוצאות (פרטיות, עסקיות).
מאחר ומדובר בתחום אפור למדיי, שהרי לא תמיד קל לאבחן בין הוצאה פרטית להוצאה עסקית, נקבע לעניין חלק מההוצאות הוראות מיוחדות בדבר ההכרה בהן, לרבות קביעת תקרת הוצאות, כפי שיפורט להלן:

דמי שכירות על בית מגורים המשמש לעסק:

ניתן לתבוע דמי שכירות על החלק המשמש לעסק בבית המגורים כהוצאה מוכרת. ההכרה תהיה בהתאם ליחס פרופורציונאלי של גודל החדר/ים המשמש/ים לעסק בהשוואה לכל שאר החדרים בבית המגורים. לדוגמא, אם בבית המגורים ישנם 4 חדרים, וחדר אחד משמש כמקום הפקת ההכנסה (קרי מקום העסק), הרי שיהיה ניתן לדרוש כ-25% מסך דמי השכירות כהוצאה מוכרת.
עם זאת יש לזכור כי ההכרה בדמי ההכנסה מותנית בניכוי מס במקור מהתשלומים בגין דמי השכירות כבר במועד התשלום. ללא ניכוי במקור – לא ניתן להכיר בהוצאות דמי השכירות כהוצאה מוכרת.

ארנונה:

כאשר ניתן לזהות את החלק המשמש לייצור ההכנסה בבית המגורים – הרי שחלק זה יוכר בניכוי. בנוסף, היות ובסיס חישוב הארנונה נקבע לפי תעריף למטר רבוע – הרי שניתן למדוד את החלק המשמש לייצור ההכנסה מתוך סך כל שטחו של מבנה המגורים ולהכיר בתשלום הארנונה עבור חלק זה כהוצאה מוכרת.

חשמל:

גם הוצאה זו מוכרת בניכוי ובלבד שניתן יהיה לזהות את החלק מתוך כלל בית המגורים בדרך של תחשיב סביר (יחס פרופורציונאלי), או בדרך של התקנת מונה חשמל נפרד לחדר המשמש את פעילות העסק.

החזקת טלפון, פקסימיליה ותקשורת שוטפת:

הוצאות להחזקת הטלפון, פקסימיליה וציוד קשר אחר – לרבות הוצאות תקשורת שוטפות המשמשות לצורכי ייצור הכנסה, כגון עלות השיחות והשירותים הנלווים לשימוש בטלפון (החזקת קו, דמי התחברות וכיו"ב), יוכרו בניכוי במלואן כאשר מקום עסקו של המבקש אינו מקום מגוריו.
על מנת שהוצאות אלו יוכרו במקרה שמקום פעילות העסק הינו בית המגורים, יש לבחון שני תנאים: 1. הוצאות הטלפון לא עלו על 22,500 ש"ח לשנה – במקרה כזה יוכר חלק של 80% מההוצאה, או חלק הוצאות הטלפון העולה על 2,300 ש"ח – כנמוך מביניהם.
לדוגמא, סך הוצאות הטלפון של פלוני לשנת 2011 הינן 14,000 ש"ח.
מכאן שהחלק שיוכר הינו הנמוך מבין:
11,200=80%*14,000 או 11,700=14,000-2300
כלומר 11,200 ש"ח.
2. הוצאות הטלפון עלו על 22,500 ש"ח לשנה – במקרה כזה יותר בניכוי חלק ההוצאות העולה על 4,500 ש"ח.
יש להדגיש כי כאשר ניתן להוכיח הימצאות נוהל רישום נפרד של הוצאות הקו העסקי בבית המגורים ושל הקו הפרטי – כלומר כאשר יש קו עסקי נפרד – הרי שבמקרה שכזה יוכרו מלוא ההוצאות העסקיות. לעניין שיחות לחו"ל – דינן דומה, כלומר החלק העסקי יותר בניכוי כל עוד ניתן לשייכו להיבט העסקי ולא לתצרוכת הפרטית של הדורש.

שימוש באינטרנט:

עלויות שימוש באינטרנט מבית המגורים, יוכרו בניכוי רק במידה והוכח כי שימשו לצורך הכנסה בלבד.
הלכה למעשה, נטל ההוכחה כמעט בלתי מעשי, ולו גם ההפרדה בין התצרוכת הפרטית והתצרוכת העסקית של דורש ההוצאה. מכאן שבאופן פרקטי, לא ניתן לדרוש בניכוי הוצאה זו.

רכישת ציוד וריהוט לחלק העסקי שבבית המגורים:

רכישת ציוד וריהוט לחלק העסקי שבבית המגורים היא הוצאה הונית המזכה בהוצאות פחת (הפחתת הנכס לאורך אותן שנים בהן שימש את העסק לשם ייצור הכנסה.)
הוצאות אלו יחושבו ע"פ ההוראות הרגילות לחישוב פחת על ציוד וריהוט עסקי, כפי שנקבע בתקנות.

הוצאות פחת על רכישת/בניית בית מגורים:

בהתאם להוראות החוק, ישנם שני תנאים מצטברים שאם ורק אם יקוימו, ניתן יהיה לדרוש את הוצאות הפחת בגין רכישה או בנייה של בית מגורים בניכוי:
1. הבנייה נדרשת לצורכי השימוש העסקי ונעשית לצורך ייצור ההכנסה ולשם כך בלבד.
2. ניתן לזהות באופן ברור את חלק הבנייה המיועד לצרכי ייצור ההכנסה לעומת חלק הבנייה המיועד לצרכי המגורים הפרטיים.
הוצאות רכישה או בנייה שהוצאו בשל החלק העסקי בבית המגורים, הינן הוצאות הוניות וההכרה בהן תעשה בדרך של הוצאות פחת שנתיות או בעת מכירתו של הנכס.
יש לציין כי הוצאות הפחת בלבד – הן אלו שיוכרו כהוצאות שוטפות מוכרות.
כמו כן יש לזכור כי תביעות הוצאות לרכישת/ בנייה של בית מגורים כולו או חלקו עלולה להביא לחבויות מיסוי גבוהות במישור של מיסוי מקרקעין לרבות מס רכישה, מס מכירה ,מס שבח מקרקעין עתידי ומיסי עירייה שוטפים (ארנונה), בשיעור החל על גבי עסקים ולא לגבי בית מגורים. עם זאת, כל עוד בית המגורים משמש בעיקר למגורים ולא כעסק – הרי שנמוכים הסיכויים שהמיסוי יהיה בהתאם לשיעור עסקי.

הוצאות על תחזוקת החלק העסקי שבבית המגורים:

הוצאות אחזקה שיוכרו יכללו הוצאות לתחזוקת חלק המבנה המשמש לייצור ההכנסה העסקית לרבות צביעה, תיקונים, ועד בית, ארנונה, גז, חומרי ניקוי וכיו"ב .
למעשה, כל עוד הוצאות אלו עומדות ב – שני התנאים שהוזכרו לעיל בסעיף הקודם,קרי הוצאה לשם ייצור הכנסה וזיהוי ספציפי, הרי שניתן לדרוש אותן בניכוי.

צורכי משרד, ספרות מקצועית, עיתונות מקצועית ותוכנות מחשב:

צורכי משרד, תוכנות מחשב, וכל חומר מקצועי המיועד לצריכה שוטפת לשם ייצור הכנסה – יותרו בניכוי, ללא כל קשר למיקום עיסוקו של דורש ההוצאה.

הוצאות מימון שוטפות ומשכנתאות בשל בית מגורים:

ניתן לדרוש בניכוי הוצאות מימון של דירת מגורים מעורבת, שחלק בה משמש לשם פעילות עסקית וחלק בה משמש לשם מגורים גרידא. גם במקרה זה, יש לבחון יחס פרופורציונאלי של החלק העסקי בהשוואה לכלל דירת המגורים, ולדרוש בהתאם לכך את הוצאות המימון השוטפות ששולמו על הלוואות או על משכנתאות שנלקחו לצורך בנייה או רכישה של אותו חלק עסקי.

מזון וארוחות במסעדות:

הכלל הגורף הוא כי הוצאות מזון וארוחות במסעדות אינן מוכרות בניכוי. ההנחה העומדת מאחורי כלל זה היא כי מזון הינו צורך בסיסי, ודורש ההוצאה זקוק לו בין אם הוא בעל עסק המייצר הכנסה ובין אם הוא לאו.
עם זאת, הרי שבמקרים שבהם מקום עיסוקו של דורש ההוצאה הינו דירת מגוריו, יהיו נסיבות מסוימות שניתן יהיה להרים את נטל ההוכחה לכך שהוצאות אירוח במסעדות היו לצורך עסקי בלבד, שהרי לעיתים פגישות עסקים נערכות במסעדות מטעמים חיוניים של צורכי עבודה ולשם כך בלבד.
לא זאת ועוד, לעיתים קרובות מתבצעות פגישות עסקיות שכאלה במסעדות, בתי קפה או בלובי של בית מלון – וזאת כמקום מפגש שאינו קרוב לאף אחד ממקומות העיסוק של הנפגשים – והרי שאז משמש מקום המפגש כמעין "מקום ביניים".
רוצה לומר – במקרים שבהם אין פסיקה החלטית בנושא, ומקרים שבהם ניתן להפעיל "הגיון סביר" באשר לסוג ההוצאה ולשייכה לפעילות העסקית – קיימת אפשרות כי הוצאות אירוח אלו יוכרו כהוצאות מוכרות על בסיס העקרון הכללי של הוצאות שהוצאו לצורך ייצור ההכנסה ולשם כך בלבד.

הוצאות כיבוד:

בתקנות מס הכנסה נקבע כי הוצאות כיבוד יותרו רק בהתאם לאמור להלן:
80% מההוצאות שהוצאו לכיבוד קל במקום העיסוק של הנישום. לעניין זה, "כיבוד קל" – שתייה קרה או חמה, עוגיות וכיו"ב".
לאור האמור – ניתן לנכות כ-80% מסך ההוצאות שהוצאו לשם כיבוד קל – קרי, במקום שבו מנהל הנישום דרך קבע את עיסוקו – ובכלל זה גם אם מקום עיסוקו הינו דירת מגוריו או חלק ממנה.

הוצאות ביגוד:

בהתאם לתקנה 2(6) לתקנות, נקבע כי הוצאות ביגוד יותרו בניכוי של 80% שהוציא נישום לרכישת ביגוד בעבורו או בעבור עובדו, ואולם אם לא ניתן להשתמש בביגוד שלא לצורכי עבודה – יוותרו ההוצאות במלואן.
למעשה, הוצאה לרכישת ביגוד כאמור אשר לא ניתן להשתמש בביגוד זה שלא לצורכי עבודה- לשם המחשה, מקרים שבהם מופיע סמל/לוגו של העסק על פריט הלבוש – הרי שבמקרים כאלה תותר כל ההוצאה בניכוי. במקרים שבהם ניתן להשתמש בבגדים גם שלא לצרכי עבודה – יותרו בניכוי 80% מסך ההוצאות.
באם נבחן את ההשלכות הנ"ל לגבי מקרים שבהם מקום העסק הינו דירת מגורים, הרי שאומנם עסק המתנהל מדירת המגורים איננו מצריך פריט לבוש ספציפי אשר לא ניתן להשתמש בו שלא לצרכי העסק, אולם לא פעם נדרש העוסק להיפגש עם לקוחות עסקיים – שלא בבית העסק, במקרים שכאלה לא מן הנמנע כי עליו להתאים את בגדיו לצורך פגישות אלו – ומכאן שניתן להרים את נטל ההוכחה כי אכן מדובר בבגדים המשמשים לצרכי עבודה אשר ניתן להשתמש בהם גם מעבר לכך – ולדרוש ניכוי של 80% בגין סך ההוצאה הנ"ל.

לפרטים נוספים ופגישת ייעוץ עם רואה חשבון מומחה בליווי והקמת עסקים חדשים ניתן ליצור קשר בטלפון 03-7167675 או בעמוד הפייסבוק שוורץ- צדקיה רואי חשבון ואנו נחזור אליכם בהקדם.